הובלת גז (וגם יצוא גז) מתבצע בשתי דרכים: האחת – הזרמה בצינורות, והדרך השנייה – הנזלת הגז, דחיסתו לנוזל והובלתו במיכליות. הנזלת גז מאפשרת יצוא גז למרחקים ושינועו על פני אוקיינוסים. מחיר הגז בארצות הברית נמוך ביותר, עקב שפע הגז המיוצר שם בטכנולוגיות חדשות. המחיר בארצות הברית נע בשנתיים האחרונות בין 2 ל-4 דולר ליחידה (מיליון יחידות אנרגיה בריטיות BTU), לעומת המחיר ביפן שנע בין 15 ל-18 דולר ליחידה. אירופה מרושתת בצנרת גז ממקורות ברוסיה, בים הצפוני וצפון אפריקה.
העולם שופע גז ונבואות החורבן מתנדפות עם כל גילוי חדש. נראה ש"קץ עידן האנרגיה" מבוססת נפט-גז מתרחק והולך. ארצות הברית לבדה עומדת להיות בקרוב מפיקת אנרגיה גדולה מערב הסעודית כיום. מעצמת האנרגיה האמריקאית מתגבשת למרות האיסור הפדראלי לקדוח ולהפיק אנרגיה ברוב שטחי היבשת, למרות הקושי הרגולאטורי בהנחת צנרת גז ולמרות הקשיים הנערמים על הקמת מפעלי הנזלת גז והובלתו. הטכנולוגיות החדשות לייצור נפט מחולות זפת, מאבן ביטומנית, טכנולוגיית הקידוחים האופקיים, והפרקינג שמיושמות כמעט רק בצפון אמריקה (ורק בחלק זעיר מצפון אמריקה) – הן בלבד, כבר מניבות תוצאות מדהימות בהיקפן. אפשר רק לדמיין את הצפת האנרגיה הצפויה בעולם כאשר טכנולוגיות אלה ייושמו במזרח התיכון, באפריקה, ברוסיה ובאזורים "אסורים" באמריקה. כבר כיום יש בארצות הברית חברות שבוחרות שלא להפיק גז שהתגלה בגלל שהמחיר הנמוך מסקל את כדאיות ההפקה. כלומר, השוק דואג בעצמו "לשמר" עתודות גז לעתיד, ליום בו המחיר יעלה.
בתחום המים הכלכליים של ישראל התגלו כמויות גז גדולות מאד. מבנים גיאולוגים דומים קיימים גם בחלקים אחרים באגן המזרחי של הים התיכון. מכרזים בינלאומיים לקידוחים ימיים בחופי לבנון וקפריסין כבר בדרך, וזו רק שאלה של זמן שגם המצרים והפלסטינאים יצטרפו לחגיגה. הגז בים התיכון מופק בטכנולוגיות "הישנות" – קידוח, אסדה, הזרמה בצינורות. טרם נאמרה מילה באזורנו על טכנולוגיות חדשות. ייצור נפט בישראל, ממרבצי הענק של פצלי שמן בחבל עדולם, עדיין בשלבי ניסוי ראשוניים תוך התמודדות מול מכשולים שמערימים המתנגדים הרגילים לכל פיתוח וקדמה. לא נופתע אם בשנים הקרובות יתגלו מרבצי גז גדולים נוספים באזורנו.
הארכנו בתיאור תעשיית הגז המתפתחת. שוק בו מאות מפיקים מכל העולם כבר מתחרים כיום, וביתר אגרסיביות בעתיד, על כספם של הקונים הפוטנציאלים.
איך נקבע מחיר הגז הטבעי בעולם?
אין הבדל בין מנגנון קביעת מחיר הגז בעולם לבין קביעת מחיר לכל מוצר אחר: היצע וביקוש. אם משק הגז בישראל יהיה פתוח לתחרות וליוזמה פרטית – יהיו מספר צינורות גז לאורך המדינה ולרוחבה, יהיו מספר מסופי פריקה לאורך חופי הים, ייתכן שיהיו מפעלים להנזלת גז ליצוא, וייתכן שיזם יניח צנרת גז בים לייצוא לאירופה וטורקיה.
בהעדר פיקוח על מחיר הגז של יצחק תשובה ומפיקים ישראלים אחרים – המפיקים ינסו כמובן להשיג את המחיר המרבי האפשרי. השוק בישראל יוצר מספר חסמים "טבעיים" למחיר המקסימאלי לגז של תשובה ונובל אנרג'י: המחיר צריך להיות זול משמעותית משימוש בסולר או בחשמל (בתעשיות בהן חימום בגז יחיף חימום בחשמל) – אחרת לא יהיה כדאי למפעלים להשקיע בהסבה לגז; המחיר צריך להיות נמוך ממחיר יבוא גז נוזלי במיכליות ממקורות רחוקים. אפילו אם תשובה יהיה ספק בלעדי – הוא עדיין חייב למכור כמויות גדולות כדי להחזיר את השקעותיו העצומות ולהרוויח. אי אפשר למכור כמויות גדולות אם המחיר גבוה מידי.
הקליינטים הטובים ביותר לגז שלחופי ישראל הם הצרכנים הישראלים, פשוט בגלל הקרבה הגיאוגרפית. ככל שהלקוח מרוחק מאסדת ההפקה – גדלות עלויות הובלת הגז וקטנים שולי הרווח. מצד שני, שפע היצע הגז ללקוחות בישראל צפוי להוריד את המחיר לצרכנים הישראלים למינימום האפשרי. ייתכן שבתנאים אלה כדאי יהיה כנראה לייצא עודפי גז (מעבר לצריכה השוטפת בישראל) לשווקים מרוחקים יותר, לפחות בעתיד הקרוב, עד שמתחרים נוספים בשכונה יעלו למגרש. ייתכן גם מצב בו היצוא לא יהיה כדאי בגלל השקעות העתק הנדרשות (מפעל הנזלת גז דורש השקעה של כ- 10 מיליארד דולר). במצב זה השוק יכתיב את שמירת רזרבות הגז במעמקי הים לעתיד הרחוק.
בתנאי תחרות חופשית, כמויות ייצוא הגז, היקף השיווק בארץ, והיקף ה"עתודות" באדמה – יקבעו על ידי השוק הבינלאומי רווי המתחרים, ולא על ידי יצחק תשובה או ממשלת ישראל.
"התלות" בגורמים זרים
התקשורת, פוליטיקאים ו"מומחים" מהלכים עלינו אימים שיצוא חופשי של גז ידלדל את יתרות הגז "שלנו", ובעוד עשרים או שלושים שנים נחזור להיות "תלויים בגורמים זרים". ממש אסון. כל התחזיות האפוקליפטיות הן ניחוש בלבד ומתבססות על "רזרבות מוכחות" כיום וטכנולוגיית גילוי והפקה קיימת. המבוגרים שבנינו זוכרים את תחזיות ה"מומחים" מ-1973, שנת "משבר הנפט", בה "כולם" צפו שתוך עשרים שנים יאזל הנפט בעולם.
גם היום, רוב העולם תלוי בנפט מיובא. בתי הזיקוק בטקסס קונים את הנפט הגולמי "האמריקאי" שנשאב ממפרץ מקסיקו באותו מחיר בו הוא נמכר לסוחרי הנפט ברוטרדם. ואם מחר ייחסמו מיצרי הורמוז על ידי איראן ומחיר הנפט בעולם יוכפל – אז המחיר בו יימכר הנפט לבתי הזיקוק בטקסס יוכפל גם הוא – למרות שהוא ממקורות "אמריקאים" (אלא אם לקונה יש חוזה אספקה חתום במחיר קבוע לתקופה ארוכה).
התסביך הישראלי של "עם במצור" ו"עם לבדד ישכון" עולה מעת לעת כחרב מתהפכת מעל לראשינו בהתאם לצרכים של פוליטיקאים ולהשקפות עיתונאים. מה יקרה אם אומות העולם יטילו עלינו חרם או שהערבים יטביעו כל אונייה בדרך לישראל? מה יהיה אם האיראנים יפציצו את שדות התעופה והנמלים? מה יקרה אם נהיה קורבן למלחמה ממושכת ואוניות ומטוסים יחששו מלהגיע לישראל?
בתרחיש כזה גם לא יהיה לנו קמח כי כמעט כל החיטה מיובאת, לא יהיה שמן כי הסויה מיובאת, לא יהיה לנו בכלל אורז וסוכר. מכוניות, רכבות ואוטובוסים יושבתו בגלל מחסור בחלקי חילוף. תרופות יאזלו בבתי החולים, ותעשיית הנשק תשותק בגלל מחסור בברזל ואלומיניום. גם האינטרנט ישותק (זוכרים? יש "חרם"), עם התמשך החרם יתחילו מחשבים לקרוס כי הנתבים, הממירים, המעבדים, וכל יתר החלקים – כולם מיובאים. אבל גם אסדות הגז "שלנו" ישותקו בגלל מחסור בחלפים. גם היצוא כמובן ישותק בגלל הסגר ימי וכולנו נזחל על הקרקע ונלחך עשב. רק התלות באנרגיה מדאיגה משום מה את כולם?
עד למהפכה התעשייתית עמים וארצות היו מספקים (או בוזזים מעמים אחרים) כמעט את כל הצרכים בעצמם – "הצרכים" היו מזון. וכל עוד ירד די גשם – בדרך כלל גם היה מזון ובדוחק. בעולם המודרני יש סחר בינלאומי שמאפשר את רמת החיים הגבוהה בחברת השפע. כולם תלויים בכולם. כולם תלויים ב"גורמים זרים".
אם נתעקש על ייצור עצמי של מחשבים "כחול לבן", על גידול חיטה ללחם וסויה לשמן בשדות המולדת, אם נרצה מפעלי טקסטיל לאספקת בגדים עצמית – נהיה אולי קצת פחות "תלויים", אבל נהיה מאד עניים, כי אם נייצר את מה שעדיף לייבא – נשלם על הכול מחיר גבוה מאד. במשך כמעט שבעים שנה אנחנו מייבאים את כל צרכי האנרגיה שלנו ושום אסון לא קרה, גם בתקופות הקשות ביותר.
החרדה מ"תלות בגורמים זרים" נשמעת כתסביך ישראלי, עוד מיתוס שמופץ על ידי אינטרסים פוליטיים, נקלט בקלות ומדוקלם הלאה. המיתוס הוא כנראה חלק מהאופי היהודי הגלותי שמוטמע בנו – זה שגורם לעשרות אלפי ישראלים לבקש דרכון נוסף – פולני, רומני, או גרמני – "שיהיה", מי יודע מה יקרה מחר.
למי שדואג לתלות שלנו בגז ב"גורמים זרים" בעוד 40 שנים – אני מציע להיות מודאג יותר מפלישה אפשרית של חייזרים לכדור הארץ, או ממשהו ממשי יותר – מדינה ערבית נוספת ביהודה ושומרון (שמשום מה לא מדאיגה כמחצית מהיהודים). גם ברשימת "הדאגות" צריך סדר עדיפויות...
למי שייכים אוצרות הטבע?
כל המוצרים הסובבים אותנו מגיעים מהטבע. כדי להפוך את ה"טבע" למוצר סופי שנחוץ להמוני אנשים – צריך יזם עם חזון, כישורים ונכונות לקחת סיכון. היזם רותם את המימון, את העובדים ואת הטבע והופך אותם למוצר שהוא קניינו הבלעדי. בלעדיו – ההון מושבת, העובדים בטלים ו"הטבע" נשאר באדמה.
אפשר לנפנף בשלטי מחאה שהחול שייך לעם. אבל החול יישאר חול ולא יהפוך לזכוכית, אם לא יופיע יזם שיסתכן ויקים מפעל שהופך חול לזכוכית.
ומה יוצא ל"עם" מהזכוכית שיוצרה מהחול "שלו"? ה"עם" מרוויח מקומות עבודה חדשים ונהנה ממסים שמוטלים על רווחי היצרן. ה"עם" נהנה ממוצר שימושי – זכוכית. יצחק תשובה אינו מנצל את הגז "של כולנו" יותר מאשר הפרות של הרפתן מבאר טוביה שאוכלות את העשב שצומח מ"האדמה שלנו".
הגז שתשובה גילה ב"ים שלנו" צריך להיות קניינו הבלעדי של יצחק תשובה, ובמדינה חופשית הוא רשאי לעשות עם קניינו ככל העולה בדעתו. למכור לישראלים, לטורקים או ליפנים ובמחיר המרבי שיסכימו לשלם. ואפילו – לא למכור כלל. למכור ולשלם מיסים כמו כולם.
לשלי יחימוביץ' אין חלק ונחלה בתגליות הגז, אבל גם לא נדרוש ממנה להשתתף בהפסדים של 100 מיליון דולר בקידוח ישי היבש של שטיינמץ ושגיא. הם השקיעו, הסתכנו והפסידו. גם מדינת ישראל השקיעה במשך כחמישים שנים מיליארדי דולרים בקידוחי נפט יבשים, באמצעות חברות ממשלתיות, והפסידה את הכסף שלנו. ובניגוד לגז שבאדמה – הכסף שמדינה שרפה היה באמת של כל אחד מאתנו. שטיינמץ ושגיא הפסידו את כספם ואת כספי המשקיעים.
כמה גז לייצא?
שאלה מיותרת כמו ועדת צמח המיותרת. הוועדה מונתה להחליט כמה גז מותר יהיה ליזמים לייצא. כל החלטה של הוועדה מתבססת על שיקולים אידיאולוגים ופוליטיים – אין כאן מדע. הטענה העיקרית של המתנגדים לייצוא, מעבר למיתוס "התלות", היא שכאשר יאזלו מקורות הגז "הישראלים" – נאלץ לייבא גז במחיר יקר.
מעניין שטענות דומות עולות בויכוח ציבורי גם בארצות הברית על הגבלת יצוא הגז. האם גם אמריקה חוששת מחרם גז עולמי עליה? קרוב לוודאי שגם שם, ההתנגדות נובעת מאידיאולוגיה סוציאליסטית שדורשת לבזוז את המצליחים והמוכשרים, אידיאולוגיה שמתנגדת לזכות הקניין הפרטי, אידיאולוגיה שדוגלת ב"בעלות העם" על מיזמים שמתגלים בדיעבד כמצליחים, וב"חוב לחברה" של המוכשרים ביזמים.
מאחורי "הנימוקים הלאומיים" מסתתרת האידיאולוגיה שרצוי לבזוז מיזם מצליח את פרי עמלו. לא די במיסים שמוטלים עליו כאזרח וכאיש עסקים, אלא צריך לסחוט ממנו "עוד משהו". אם היזמים יוכרחו למכור את הגז אך ורק לצרכנים בישראל (או גז אמריקאי באמריקה) ייווצרו עודפי גז גדולים בשוק המקומי שידחפו את מחיר הגז המקומי לרצפה. התוצאה שוות ערך להגדלת שיעור התמלוגים (סתם שם למיסוי אחר) על הפקת גז והעברה של כספי התמלוגים ישירות אל צרכני הגז הגדולים (לא אל קרן מיוחדת ולא אל תקציב המדינה כמו מיסוי אחר).
מרגע שממשלה מתערבת בשוק מסוים, ואינה מאפשרת לכוחות השוק האובייקטיבים להקצות את האספקה ולקבוע מחירים – הופך השוק לשדה קרב פוליטי שהמתעשרים בו נקבעים על ידי הממסד הפוליטי. במקום להתחרות במחיר, בשיווק ובשרות לצרכן – התחרות הופכת לקרב בין לוביסטים, אינטרסנטים ופוליטיקאים. כך נוצרים ומתבססים קשרי הון-שלטון. הכלל הזה תקף לכל מקום בעולם ולא רק בישראל. גם בארצות הברית משופעת הגז הפך נושא הייצוא לעניין שיוכרע במאבק בין לוביסטים. ברגע שזכות הקניין של מפיקי הגז נסדקת – מתחיל המאבק בין הבוזזים על השלל.
במסגרת רעיון זה תכפה הממשלה על יצחק תשובה לסבסד למעשה את חברת החשמל, את מפעלי המלט "נשר", את חברת כימיקלים לישראל, ואת מפעלי נייר חדרה. בשם איזה עיקרון מוסרי מחרימה הממשלה כסף מיזם אחד ומעבירה אותו אל אנשי עסקים אחרים?
אם יאזלו מקורות הגז עוד 20 או 50 שנים, ישראל תצטרך לייבא "גז יקר" רק אם המחיר המקומי יוזל באופן מלאכותי מתחת למחיר השוק לאורך כל התקופה – ולכך חותרים למעשה התומכים בהגבלת היצוא (למעשה כולם).
ממתי אכפת לכל כך הרבה פוליטיקאים מה יקרה בעוד 30 שנה? – הרחק בעתיד, מעבר לכל הקדנציות האפשריות שלהם? מי יזכור בכלל מה היה שמו של שר האוצר הנוכחי? לכן מתחזק החשד שכוונתם אינה כל כך "עתיד הגז", אלא יותר סבסוד "המשק" בגז זול מלאכותית כבר בקדנציה שלהם. מאידך, אין לחשוד שכל חברי הכנסת קומבינאטורים מחשבי תועלת – חלקם הגדול פשוט שבויים באידיאולוגיה שמצדיקה ביזה של המוכשרים והמצליחים – ש"יתרמו את חלקם ההוגן לחברה". וכרגיל, קיים חשש מבוסס שהרוב כלל לא התעמקו בנושא ואינם מבינים דבר וחצי דבר ונשבים בקסמן של סיסמאות עממיות קליטות נוטפות דבש סוציאליסטי.
המדינה צריכה לסלק ידיה ממעורבות בקביעת מחירי הגז או כמויות היצוא ולאפשר לכוחות השוק לקבוע את כמויות היצוא. סביר שמחיר הגז בישראל יתייצב על רמה נמוכה במשהו מעלות ייבוא גז לישראל (אחרת יהיה כדאי להקים מיזמי ייבוא גז). כלומר, המחיר בישראל יהיה נמוך ממחירו הבינלאומי של הגז. חברות הגז יעדיפו למכור גז בישראל בגלל הוצאות נמוכות, עד שמחיר הגז בארץ ירד בעקבות התחרות המקומית לרמה שמצדיקה השקעות בהקמת תשתית יקרה מאד לייצוא. בהנחה שגם מחיר הגז בעולם לא יילחץ כלפי מטה עד אז.
הויכוחים שנגללים על פני עמודי עיתון רצופים – כמה גז צריך לשמור לשימוש בתחבורה ציבורית בעתיד? האם להקים ועדות לתכנון מדיניות שימוש בגז בעתיד? האם להקים תעשיית תחליפי אנרגיה שמיוצרים מגז? צריכים להיות מוכרעים בין יזמים לצרכנים ולא בין ועדות לפוליטיקאים.
הורדה מלאכותית של מחירי הגז באמצעות כפייה ממשלתית עלולה ליצור גם תוצאות בלתי מכוונות אחרות בעתיד הרחוק יותר. סבסוד הגז והורדת מחירו בישראל תשבש את מנגנון המחירים היחסיים בין המוצרים במשק ויעלה מלאכותית את הכדאיות להשקעות עתירות אנרגיה. ההצדקה היחידה לקיומן תנבע ממחירה הזול מלאכותית של האנרגיה. כאשר כמויות הגז בישראל יתדלדלו, והן יתדלדלו מהריותר בגלל עיוות מנגנון המחירים, יעמוד המשק בפני משבר שינבע מקריסת אותן תעשיות.
כך נבנתה באוסטרליה, כבר בשנות התשעים, תעשיית אלומיניום (זללנית אנרגיה) מהגדולות בעולם שהתבססה על גז מקומי זול מלאכותית. לאחר התדלדלות מקורות הגז – נאלצת הממשלה האוסטרלית (משיקולים פוליטיים) להמשיך ולסבסד על חשבון משלם המיסים, את תעשיית האלומיניום, עד היום.
סבסוד הגז הוא שדה מוקשים
כל סבסוד ממשלתי יוצר עיוותים וגורר נזקים "בלתי צפויים". והנה נתון בלתי ידוע: כל מוצרי האנרגיה בערב הסעודית מסובסדים (מחיר הבנזין בערב הסעודית הוא כמחצית המחיר בארה"ב או כחמישית המחיר בישראל). ערב הסעודית מפיקה כ-9 מיליון חביות נפט ביום אבל מעטים מודעים לכך שערב הסעודית צורכת כמעט שליש מכמות זאת כ-3 מיליון חביות ליום! בערך כמו צריכת הנפט היומית של הודו! צריכת הדלק המסובסדת בערב הסעודית מזנקת בתלילות מדהימה עד כי אנליסטים כבר מחשבים את היום בו ערב הסעודית תתחיל לייבא נפט... הזוי? איחוד האמירויות הערביות במפרץ הפרסי (UAE) התברך ברזרבות גז מהגדולות בעולם (במקום השביעי) – כבר השנה האמירויות הפכו ליבואי גז נטו! אפילו כוויית כבר מייבאת גז נוזלי בחודשי הקיץ.
אלו תוצאות ישירות של עיוות מנגנון המחירים של השוק על ידי פוליטיקאים. לסובסידיות קל להשתעבד, אבל קשה מאד להשתחרר מהן. המחיר הפוליטי כמעט בלתי אפשרי. אם יבוטל סבסוד הבנזין בערב הסעודית או בוונצואלה – השליטים ייתלו בכיכר העיר לפני שיספיקו לברוח ללונדון.
מדינת ישראל עולה בימים אלה על שדה מוקשים פופוליסטי בסוגיית ייצוא הגז ועומדת לשבש לחלוטין את משק הגז לשנים רבות. לשום פוליטיקאי בעתיד לא יהיה אומץ פוליטי לתקן את מסלול ההתנגשות. התסבוכת שעלולה להיווצר תגרור מעורבות ממשלתית הולכת וגדלה בהפקת גז, בשיווקו ובקביעת מחירו.
לא מן הנמנע שהשליטה הממשלתית תיצור אי הוודאות כלכלית בענף הגז וכתוצאה – הון פרטי יעדיף השקעות במים זרים. התוצאה תהיה שהמדינה תיאלץ להלאים את קידוחי הגז ולנהל את העסק בעצמה (כבר מדברים על זה) – שהרי יזמים יסרבו להשקיע. חברת קידוחי גז ממשלתית תהיה חברת חשמל מס' 2, תפסיד מיליארדים מכספינו בעוד העובדים בהנהגת וועד עובדי הגז יחגגו. אפשרות אחרת שמועלית היא שותפות ממשלתית בקידוחים באמצעות ערבויות מדינה או תקצוב ישיר – כאן כבר יחגגו "הטייקונים" – הם "יעשו קופה" כבר בשלב "השתתפות המדינה" ולא יהיו זקוקים בכלל לגילויי גז כדי להרוויח... יש לנו כבר ניסיון רב כזה עם הקמת "מפעלים מאושרים" שהיזמים נעלמו יחד עם "המפעל" והכסף...
הפופוליזם האידיאולוגי עומד שוב לנצח. הדגלים האדומים שהונפו בשדרות רוטשילד בתל אביב והכניעה הפוליטית לרטוריקה סוציאליסטית מטעה - מעלים את משק הגז על מסלול מכשולים יקר. אנחנו נשלם.
מוטי היינריך