לפני כתשעה חודשים מונה גבי אשכנזי ליו"ר הדירקטוריון של חברת "שמן" לחיפושי גז ונפט. הקדשנו אז כתבה למומחיותו של אשכנזי בתחום חיפושי הגז והנפט. תהינו.
 
לפני כשבוע נפתרה התעלומה. לא חלפו תשעה חודשים מאז המינוי ואשכנזי "הצליח בגדול".

  
קראו כאן את מלוא הידיעה "המפתיעה" בגלובס. חברת "שמן" עשתה עסקה מצוינת: אשכנזי מקבל משכורת של 100 אלף שקל לחודש ואופציות של 15 מיליון ותוך כתשעה חודשים סיפק את הסחורה.
 
והנה (ההשערה...) שלי, ולא רק שלי...:
 
חברת "שמן" רצתה לקדוח "מול" חופי אשדוד, אזור בו יש לחברה ניסיון חיובי בקידוחים. כנראה שלא מדובר בדיוק מול אשדוד, אלא צפונית לאשדוד. אזור זה מהווה שטח אש של בסיס חיל האוויר בפלמחים. הבסיס מאכלס כלי טיס בלתי מאוישים ומשמש כשדה פיתוח לאמצעי לחימה ולניסויים מסווגים, בעיקר של חיל האוויר.
 
לפני למעלה משנה התחילה חברת "שמן" בגישושים לא רשמיים "לזוז" קצת צפונה עם הקידוח החדש, הסתבר שצריך אישור מיוחד ממשרד הביטחון. עוד הסתבר ש"אין עם מי לדבר" –  חיל האוויר אינו מוכן להתאים את תוכניותיו, שלא תמיד ידועות במדויק מראש, עם יזם פרטי. ככה זה, מה איכפת לחיל האוויר מחברה לקידוחי נפט? אפילו אם החיל צריך לעשות ניסוי ירי לים רק פעם בשנה, אז למה הקצין האחראי צריך את הבלגן של התאום – קל יותר להשיב לפניית החברה האזרחית: לצערנו לא נוכל להיענות לבקשתכם "בגלל הביטחוניות של המצב" (מטבע לשון של להקת ה"גשש החיוור" הזכורה לטוב).
 
כדי לחדור חומת התנגדות כזו צריך להצטייד לפחות ברמטכ"ל לשעבר. אשכנזי ידע עם מי לדבר, על מי ללחוץ ולמי להבטיח. ומקץ תשעה ירחים נולד הסכם לפיו יהיה תאום בין הצבא לבין חברת "שמן". הסתבר שהצבא אינו זקוק לים, כמטווח, במשך 365 יום בשנה ואפשר להסתדר. איך אומרים הפוליטיקאים – "הגענו להבנה".
 
שיהיה ברור: אשכנזי תרם תרומה ממשית לכלכלת ישראל. כל מאכער שעוזר לאזרח לפלס דרכו בנפתולי הביורוקרטיה הממשלתית תורם לכלכלה. צה"ל אינו שונה מכל ביורוקרטיה ממשלתית אחרת. לצבא יש יכולת להסב לנו נזקים כלכליים גדולים מאד בגלל הדומיננטיות וההיקף הגדול של מערכת הביטחון יחסית למערכות ממשלתיות אחרות. הנימוק האולטימטיבי "זה בגלל הביטחוניות של המצב" חוסם סופית, במקרים רבים, כל ערעור על החלטה של מערכת הביטחון.  
 
נזק כבד של עשרות מיליארדי שקלים נגרם למדינה על ידי מערכת הביטחון בתחומים בהם אין בנמצא מאכער-על בקליבר של אשכנזי. נסתפק בשתי דוגמאות:
 
מערכת הביטחון שולטת על רצועות תדרים רחבות לשידורי אלחוט מבלי שהיא עושה בהם שימוש ובתדרים אחרים בהם השימוש אינו יעיל. חברות הסלולר, לדוגמה, מצליחות לנהל תעבורה אלחוטית של מיליוני מנויים על רצועות תדרים צרות בהרבה מאלו של הצבא. הצבא אינו משלם אגרות על השימוש, או על סתם אחזקה של תדרים – אז למי שם באמת איכפת? אילו הצבא היה משלם על התדרים אז הם כבר היו מוצאים שימוש יעיל יותר לכסף, כמו למשל שדרוג הרכב הצמוד לקצינים... ומוותרים על התדרים. אחרי שהכריחו את צה"ל לשלם מתוך תקציב הביטחון את ימי המילואים (במקום שהתשלום יתבצע על ידי הביטוח הלאומי כפי שהיה נהוג עד אז) – קוצצו ימי המילואים בחצי. המטכ"ל איתר שימוש "יעיל" יותר בכסף במקום לבזבז אותו על מילואימניקים מיותרים... ספקטרום התדרים שווה מיליארדי שקלים. בשנת 2001 מכרה המדינה תדרים במכרז, לשלושת חברות הסלולר, בסכום של כמיליארד שקל! 
 
משרד הביטחון תורם תרומה נכבדה ליוקר הדירות בישראל באמצעות קרן לייזר דבילית שמרחפת מעל העיר ממקור "סודי" בקריה בתל אביב. שוב, "בגלל הביטחוניות של המצב" יש למשרד הביטחון זכות וטו על כל בניה של 75 מטר מעל פני הים. אז משרד הביטחון מתנגד מזה שנים לבניה לגובה והירוקים מתנגדים לבניה לרוחב – ולכן דפני ליף נובחת בטעות על הירח נגד יוקר הדירות. כל הסיפור של הסבת התקשורת לתת-קרקעית צריך לעלות כ-55 מיליון שקל – ממש "כסף קטן" למשרד הביטחון – אבל למי איכפת. ולא ניגע כאן בשאלה מי בכלל צריך בסיס צבאי ענק באמצע תל אביב. 
 
אפשר לומר, וללא שמץ ציניות, שמדינת ישראל זקוקה כיום להרבה גבי אשכנזים. הם שווים כל שקל. יש כמובן סכנה ש"גבי אשכנזי" אחר, יעכב במתכוון פרויקט, או יעודד סחבת בנושא שבשליטתו כדי שיוכל, עם השחרור מצה"ל, לפתור את הסבך שטווה בהיותו בשרות סדיר.
 
מוטי היינריך