שני, 02 יולי 2012 15:50

אוניברסיטת אריאל - איך זוכים ל"הכרה" כאוניברסיטה?

אוניברסיטאות שנוסדו לאחר קום המדינה זכו ל"הכרה"  בסיוע "קומבינות" פוליטיות. הויכוח מתעלם, כרגיל, מהשאלה היסודית: מי צריך את הגילדה של האקדמיה, את המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה)? למה המדינה בכלל מעורבת?

"ויכוח נוקב" מתנהל בתקשורת על הכרה אפשרית ב"מרכז האוניברסיטאי באריאל כאוניברסיטה". נשיאי כל האוניברסיטאות כתבו לראש הממשלה "לא לאוניברסיטה באריאל" – אפילו נשיא אוניברסיטת בר אילן הצטרף לחתימה (להזכירכם, האוניברסיטה באריאל, סליחה – "המרכז האוניברסיטאי באריאל" הוא בחסות אקדמית של בר אילן...).

ראש הממשלה לשעבר, דוד בן גוריון, התנגד להקמת אוניברסיטת בר אילן בשנות החמישים אך נכנע ללחצים כבדים מצד מפלגת "המזרחי" (המפד"ל של אז) שגייסה לקמפיין גם תומכים מתנועת "המזרחי" העולמית. דוד בן גוריון "שוכנע" סופית להקצות את הקרקע ברמת גן (במדינת ישראל לא קונים קרקע, אלא "מקצים") לאחר הפעלת לחץ פוליטי כבד. לבסוף, במסגרת הסכם קואליציוני עם מנהיג "המזרחי" חיים משה שפירא, הסכים בן גוריון להקמת האוניברסיטה. שפירא "התחייב" שהאוניברסיטה החדשה לא תדרוש תקציבים ממשלתיים... בן גוריון הסכים, אבל סרב להתחייב להכרה ממלכתית במוסד. כל ראשי המדינה נעדרו בהפגנתיות מטקס הנחת אבן הפינה.

בתחילת שנות החמישים התנגדו הטכניון והאוניברסיטה העברית בירושלים להקמת "אוניברסיטה מיותרת בתל אביב". ויכוח נוקב, בין השוללים למחייבים, התנהל מעל דפי העתונות ובשנת 1953 הוקם בתל אביב "המכון האוניברסיטאי למדעי הטבע" למרות התנגדות הפרופסורים של האוניברסיטה העברית בירושלים שטענו שאין צורך באוניברסיטה נוספת כי הירושלמית עונה לכל הצרכים האקדמים. רק כעשור לאחר מכן, עם מינויו של ג'ורג' וייז (תעשיין ותורם אמריקאי) לנשיא – הסתיים סופית הויכוח.

גם אוניברסיטת חיפה קמה ב-1963 כ"מכון אוניברסיטאי" בחסות האוניברסיטה העברית בירושלים, ורק ב-1972 הוכרה כאוניברסיטה. גם כאן היו "קומבינות" פוליטיות. ב-1965 פרש בן גוריון ממפא"י והקים מפלגה עצמאית – רפ"י. ראש עיריית חיפה, אבא חושי, התלבט במי לתמוך? בלוי אשכול שעמד בראש מפא"י, או להצטרף אל בן גוריון הפורש. שאלה קריטית, כי "חיפה האדומה" הייתה מעוז של תנועת העבודה. לוי אשכול הבטיח לאבא חושי לממן את הקמת האוניברסיטה ולהכיר בה (וכנראה עוד מספר הבטחות...) – ה"דיל" נסגר, אבא חושי נשאר במפא"י, חיפה זכתה לאוניברסיטה וחתנו של אשכול, דר' אליעזר רפאלי, התמנה בזכות כישוריו לנשיאה הראשון של האוניברסיטה...

גם השאלה אם המוסד באריאל יוכר כאוניברסיטה תוכרע על ידי הממסד הפוליטי למרות "עצמאותה" של המועצה להשכלה גבוהה. יהיו "דילים", תובטח "תמורה נאותה" למתנגד המפתח – והכול יבוא על מקומו בשלום.

השאלה העיקרית נמצאת מחוץ לדיון התקשורתי: מי צריך את הגילדה של האוניברסיטאות, את המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה)? למה המדינה בכלל צריכה להתערב ולקבוע מי יכנה עצמו "אוניברסיטה" או "מכללה"? ומדוע בכלל המדינה צריכה לממן השכלה גבוהה?

אילו הממשלה הייתה צריכה לאשר הקמת חנויות נעליים, אז גם סוגיה זו הייתה הופכת לפוליטית. ברור שבעלי החנויות הותיקות היו מתנגדים לכל מתן רישיון לחנות נעליים חדשה, ובאותם הנימוקים של ראשי האוניברסיטאות – "פגיעה אנושה במערך חנויות הנעליים בישראל". כך גם טענו הסוחרים בראשון לציון נגד אישור להקמת חנות איקאה בצומת פלמחים... 
 
כאשר אוניברסיטאות מתוקצבות על ידי משלם המיסים, אז האוניברסיטה המוצלחת היא זו שמצליחה למנות לנשיא ולמנהל את האישיות שתצליח לינוק את מירב המשאבים מעטיני תקציב המדינה. שיא היצירתיות וההצלחה הניהולית מתבטאים ביכולת "השגת תקציבים". בתנאים אלה ה"עוגה" אכן מוגבלת ותקציב לאוניברסיטה חדשה הוא על חשבון האחרות.

כאשר אוניברסיטאות מתקיימות מכסף ציבורי זול אז אין בעיה לקיים חוגי לימוד מיותרים, לממן מחקרים הזויים, לשלם שכר גבוהה לבכירים ולנתב תקציבי מחקר "למי שצריך".

אוניברסיטה ציבורית צריכה להתקיים בעיקר משכר לימוד של הסטודנטים, תרומות, ותמלוגים ממחקרים והמצאות ולא על חשבון משלם המיסים. אוניברסיטה פרטית, לעומת זאת, היא עסק לכל דבר. "הכרה אקדמית" צריכה להיבנות עם השנים בעקבות המוניטין שיצברו החוקרים וההכרה הבינלאומית לה יזכו מאמרים מדעיים שיפרסמו. את איכותה כמוסד הוראה יקבעו הסטודנטים שינהרו אליה והצלחתם בשוק עם תום לימודיהם.

"הכרה אקדמית" צריכה להיות תהליך טבעי וארוך ולא חותמת של וועדה פוליטית. גם הטכניון, האוניברסיטה העברית ומכון ויצמן לא קמו כתוצאה מ"הכרה" של המושל הבריטי בזמן המנדט.

מוטי היינריך

פרוט המבנה הרצוי למערכת ההשכלה הגבוהה נמצא בפרק "מערכת החינוך – מונופול ממשלתי כושל" – קישור בדף הבית – "הכשל ופתרונו".

עודכן לאחרונה ב שבת, 13 אוגוסט 2016 15:30

3000 תוים נשארו