ידיעה שולית ו''לא חשובה'' [ידיעות אחרונות 14.4.2008] מבשרת על הצעת חוק חדשה להסדרת תחום האימון האישי [קואצ'ינג]. לקוחות האימון האישי הם בעיקר מנהלי חברות שמעוניינים לשפר את ביצועיהם, לטפח תכונות ניהול, מנהיגות, ניצול נכון של זמן ועוד. האימון האישי מתבצע בעזרת יועץ שמלווה את המנהל במפגשים אישיים [''אחד על אחד'']. אימון אישי יכול להיות בתחומים שונים, גם בהדרכת גברים ליצירת תקשורת ''נכונה'' עם נשים. למעשה מדובר בלימוד אישי מתוך ניסיון עשיר שרכש אדם אחר [המדריך].
כיום כל אחד יכול להציע את שירותיו כמאמן אישי בעיקר באמצעות פרסום ומוניטין. לקוח שמעוניין בהדרכה בתחום מסוים מברר מי המאמן האישי בעל המוניטין בתחום ושוכר את שירותיו. קיימת בשוק דרישה לשירות ולכן, כמו בתחומים אחרים, קמים יזמים שמציעים את השירות במגוון תחומים ומחירים. מאמן שלא מצליח לצבור מוניטין בתחומו נאלץ לסגור את העסק והטוב ממנו נשאר במשחק. על פי ההערכות [?] פועלים בישראל כ- 1,000 מאמנים אישיים. יש גם בתי ספר לקאוצ'ינג.
למאמנים האישיים יש ''בעיה'' כמו לכל יצרן או ספק שירותים: התחרות. תחרות טובה לצרכן אבל מקשה בייחוד על היצרנים הפחות-טובים. הדרך החלופית לסיקול מתחרים פוטנציאלים היא פשוט להקשות על הצטרפות למקצוע כדי לחלק את ה''עוגה'' בין הותיקים. בימי הביניים התארגנו גילדות מקצועיות של נגרים, נפחים, יצרני יין ועוד מקצועות. מטרתן הייתה לשמור על סודות המקצוע בקרב חבורה סגורה ולהגביל את ההצטרפות למקצוע. קבלה לגילדה הייתה כרוכה בשנים רבות של עבודה מפרכת כשוליה בשכר זעום. הרווח משולש: גם מניעת תחרות, גם קרטליזציה של מחירים וגם אספקה של כוח עבודה זול לותיקים. הגילדות התקיימו בדרך כלל בחסות הפיאודלים או ראשי הערים. כוחן נחלש לאחר המהפכה התעשייתית- הקפיטליסטית שאפשרה ייצור המוני וזול.
בתקופה המודרנית חזרו הגילדות לתמונה, בעיקר באירופה ''הנאורה''. השיטה להקמת גילדה מודרנית עוברת דרך ארגון לובי בקרב פוליטיקאים. התועלת לחברי הגילדה ברורה. התועלת הפוליטית נובעת בעיקר מהפרסום לו זוכה חבר הכנסת שמתנדב ''לעשות סדר בענף הפרוץ'' [זה נשמע כמעשה חיובי...]. לרוב הם מפיקים תועלת נוספת: במסגרת ה''סדר החדש'' תמיד מוקמת מועצה ארצית מפקחת ונוצרת הזדמנות למינויים וג'ובים. בשלב הראשון חברי המועצה לא מקבלים שכר, מאוחר יותר ''רק הוצאות'' ולבסוף לשכה עם עוזר, דובר, קצין ביטחון ונסיעות ''מקצועיות'' לחו''ל. קיים יתרון נוסף לפוליטיקאים: אי אפשר לעסוק בענף ללא רישיון. אבל טלפון או שניים לאדם הנכון מקלים על ''השגת'' הרישיון הנכסף. הכוח להעניק רישיון וג'ובים הוא כוח פוליטי. הסובלים מהגילדות הם תמיד המוני האזרחים-הצרכנים. המוצר או השירות מתייקרים [לשם כך נוסדה הגילדה], ביורוקרטיה מתרחבת ושחיתות חוגגת. הציבור משלם תמיד את המשכורות המיותרות של המועצות והמפקחים המיותרים, הקושי לעשות עסקים עולה, השחיתות הופכת לנורמה ורמת החיים חייבת להתדרדר לטובת משקים חופשיים יותר.
מספר חברי כנסת החליטו לעשות ''סדר בבלגן''. הם מקדמים חוק חדש שיסדיר את תחום המאמנים האישיים. במסגרת החוק יקומו מועצות מפקחות. מאמן אישי יהיה חייב ברישיון אותו יקבל רק אם יעמוד בתנאי סף ויוכיח השכלה במוסד מוכר [בהזדמנות זו יזדקקו לרישיון גם בתי הספר שמציעים קורסים בקאוצ'ינג]. על פי החוק המוצע יקבל רישיון רק מי שצבר 5 שנות ניסיון [כלומר, עבד כשוליה אצל ותיקי הענף]. תקום כמובן מועצה ארצית שתהיה מורכבת ברובה מאנשי מקצוע ותיקים – הם כמובן יחליטו על קושי השאלות במבחנים... האינטרסנטים שדוחפים בדרך כלל חוקי גילדות מנמקים זאת בציניות ברצונם ''להגן על הציבור מפני שרלטנים'' שמתחזים לאנשי מקצוע ועלולים לפגוע ב''אלמנות ויתומים'' שהם כידוע רפי-שכל... הצעת החוק הנוכחית מתיימרת להגן לכאורה בעיקר על מנהלים במשק שזקוקים לשרות. המנהלים המסכנים לא יודעים להבחין מיהו המאמן האישי הנכון ויוזמי החוק מודאגים שמא אלה יתדרדרו אל פת הלחם האחרונה כתוצאה מהחלטה מוטעית...
יש מדינות באירופה שאפילו ספר, מספרה וסנדלרים זקוקים לרישיון. גם בישראל רשימת רישיונות העיסוק ארוכה: רופאים, עורכי דין, חשמלאים, שמאי מקרקעין, מוניות, מורים, קבלנים, יועצי השקעות, רואי חשבון, מוסכים, מתווכים, שיפוצניקים. בדרך נמצאות הצעות ל''הסדרת'' ענפים נוספים: ענף הדוגמנות, סוכנויות טאלנטים [שחקנים ובדרנים], מאמני סוסי מרוץ ובשעה טובה גם מאמנים אישיים.
מה החלופה?
יש להניח שקיימת בציבור דרישה למידע מיהם בעלי המקצוע שעברו הכשרה פורמאלית מינימאלית בתחום התמחותם. במקביל קיימת גם דרישה מצד בעלי המקצוע שהשקיעו כסף וזמן ברכישת השכלה והתמקצעות למנגנון כלשהו שיאפשר להם לפרסם את יתרונותיהם באופן אמין. לצורך הדוגמה ניקח דווקא את הענף הרגיש ביותר – רפואה.
השוק יכול לתת מענה לדרישה זו באופן יעיל יותר מאשר הממשלה, ללא מעורבותה וללא חקיקה. ההסתדרות הרפואית תהפוך לגוף וולונטארי שייצג רופאים שירצו מרצונם החופשי להשתייך אליו. גוף זה יהיה רשאי לעגן בתקנון, למי הזכות להתקבל. לדוגמה: כל רופא שסיים לימודיו בהצלחה בישראל, באיטליה ובגרמניה. כל רופא שיוכיח לועדת הקבלה שהוא שייך לקטגוריה זו וישלם את האגרה השנתית – יהיה זכאי לשאת בתואר שתעניק ההסתדרות הרפואית – ר.מ.י. – רופא מורשה ישראלי. סמל ולוגו רשומים ומוגנים כסימן מסחרי. ההסתדרות הרפואית תוכל להחליט ממי יישלל התואר: רופא שעבר עבירה של אתיקה [על פי כלליה], רופא שהורשע בפלילים, או רופא שהורשע ברשלנות חוזרת – כך יגדל המוניטין של התואר. ייתכן שתקום הסתדרות רפואית מתחרה שתעניק תארים משלה אך ורק לרופאים מומחים שצברו ניסיון מוכח של עשרים שנות עבודה בבית חולים ידוע. סביר שקופות חולים ובתי חולים יעסיקו רק רופאים שאושרו על ידי ההסתדרות הרפואית הישראלית [אין מניעה שיקומו מספר אגודות מתחרות – שיימצאו דרך להתחרות ביניהן: אחת מהן גם תפרסם מדד מדרג של מוניטין רופאים.
ייתכן שיעלו לארץ רופאים שלמדו את המקצוע בבית ספר נידח במונגוליה עילית, בקורס מזורז, ויפרסמו על דלת הקליניקה שהם דוקטורים. בתי החולים בארץ יסרבו להעסיקם כי אינם חברים בהסתדרות הרפואית. אך ייתכן שחלקם יתמחה בטיפול ייחודי במחלה מסוימת בלבד. טיפול מוצלח שמקובל במונגוליה. הציבור יחליט ולא הממשלה. כפי שהיום פורחת תעשיית רפואה אלטרנטיבית, הוליסטית, מגנטית או תעשיית ''רפואת אמונה'' המבוססת על לחשים, קמעות ומים קדושים. למוניטין שעובר מפה לאוזן יש משקל.
מהנדס מכונות, מהנדס תוכנה ושורה ארוכה של מקצועות ייעוץ אינם זקוקים לרישיון עבודה ממשלתי גם אם רכשו את התואר במונגוליה עילית או אפילו לא למדו פורמאלית אלא רכשו ניסיון מעשי. חלקם יתקבלו לעבודה אם יוכיחו יכולת וכישורים יוכלו להתמיד
אין צורך במגבלות עיסוק ממשלתיים שפוגעים בתחרות, יוצרים מצג שווא של עליונות מקצועית, מעודדים ביורוקרטיה ממשלתית, יוצרים חסמי כניסה ומייקרים את השירות.
מוטי היינריך