רביעי, 19 אוגוסט 2009 15:42

יהדות וערכי שוק

חלק מראשי הציונות, ובראשם דוד בן גוריון, השתלטו על החזון הציוני ונטעו בו את ערכי הסוציאליזם. פועלם היה בניגוד לערכי היהדות, שכן דווקא השיטה הקפיטליסטית מושרשת היטב במסורת היהודית.

בניגוד לאתוס האמריקאי המבוסס על חירות ותחרות, האתוס הישראלי נטוע בתפיסת עולם סוציאליסטית המנוגדת לערכי היהדות. למעשה, חלק מראשי הציונות, ובראשם ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, הצליחו להשתלט על החזון הציוני ולנטוע בו את ערכי הסוציאליזם. פועלם של בן גוריון וחבריו הרדיקליים היה בניגוד לערכי היהדות, שכן דווקא השיטה הקפיטליסטית מושרשת היטב במסורת היהודית. ראוי לה לשיטה הקפיטליסטית לחדור לאתוס הישראלי ולהתבסס בכלכלה, הן מפני שהשיטה הקפיטליסטית נטועה במסורת היהודית, והן מפני ששיטה זאת נחשבת כמוסרית ביותר. 

האתוס הסוציאליסטי הישראלי 
נראה כי ניתן לייחס את כל המשברים הכלכליים שחווה המשק הישראלי, מאז ועד היום, לשיטה הסוציאליסטית. היה זה זאב ז'בוטינסקי אשר חזה כי האתוס הסוציאליסטי שהתיימר לחסל את הפערים הכלכליים, עתיד היה לגבות מחיר כבד של חנק היצירתיות והיוזמה הפרטית. הסוציאליזם היווה למעשה "אתוס מפרק" עבור המשק הישראלי. השיטה הסוציאליסטית גרמה גם להסתאבות הפוליטיקאים ולשחיתויות במנהל הציבורי. 

למרות התמורות הרבות בכלכלה, ובכלל זה פתיחת המשק הישראלי לתחרות גלובלית, תפיסת העולם הסוציאליסטית עדיין שולטת בהוויה הישראלית. מאז ימי בן גוריון ועד היום אמנם השתנו הנסיבות, אך לא נוצרה התנתקות מושלמת מהאתוס הסוציאליסטי המבוסס על מיתוס השוויון; המעורבות כיום של הממשלה בתחומי החינוך, בריאות ורווחה מעידים על תפיסת עולם זאת. 
העמדה הרווחת לפיה המשק הישראלי מבוסס כיום על קפיטליזם, מוטעית; הכלכלה הישראלית, לכל היותר, היא בעלת מאפיינים קפיטליסטיים ("קפיטליזם לייט"). בישראל התפתחה "כלכלה מעורבת", שבה בעלות פרטית ובעלות ציבורית מתקיימות זו בצד זו, וכן התכנון והכוונת הפעילות הכלכלית נעשית על הן ידי הממשלה והן על ידי יזמים פרטיים. 

מדינת ישראל עדיין רחוקה מליישם את עקרונות הקפיטליזם - כלכלת שוק המבוססת על קניין פרטי ושבה "מנגנון המחירים" (ולא השלטון) משמש כאמצעי המרכזי להקצאת המקורות במשק. מה שחוסם את המשך יישום עקרונות הקפיטליזם, הוא השתרשותו העמוקה של האתוס הסוציאליסטי, במיוחד בקרב האליטה וקובעי המדיניות בישראל. תפיסות סוציאליסטיות באות לידי ביטוי במיוחד בגופים שאינם עומדים לבחירות, כמו האוניברסיטאות, בית המשפט העליון, משרדי ממשלה שונים והתקשורת. נראה כי המעבר המתבקש מהאתוס הסוציאליסטי-קולקטיביסטי אל אתוס קפיטליסטי-ליברלי, עדיין רחוק מאיתנו. 

המסורת היהודית והקפיטליזם 

הסברה הרווחת לפיה הסוציאליזם מעוגן במסורת היהודית, אינה מבוססת; דווקא הקפיטליזם מושרש היטב במסורת היהודית החל מספרי התנ"ך, דרך ספרות התנאים והאמוראים וכלה בספרות תורנית מאוחרת יותר. את השורשים לשיטה הסוציאליסטית יש לחפש בנצרות הקלאסית המגבילה מאוד את את זכויות הקניין של היחיד ברכוש. 

המסורת היהודית, בניגוד גמור לנצרות, מייחסת ערך רב לבעלות וצבירה של רכוש. עיון בספר בראשית ביחס לפועלם של אבות האומה מלמד על גישה זאת. כך ביחס לאברהם נאמר כי היה "כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" (בראשית יג, ב); על יצחק שברכת אלוהים שרתה במעשיו מסופר "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאוד, ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה..." (בראשית כ"ו, י"ב); על יעקב נאמר: "ויפרץ האיש מאוד מאוד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים". (בראשית ל, ל). 

מניתוח הפסוקים בספר בראשית כאמור עולה כי עובדת היותם של האבות עשירים ובעלי נכסים הוא סימן לברכת אלוהים! הנרטיב המקראי מספק שיפוט חיובי על דמויות האבות כבעלי רכוש וקניין רב, והם מהווים מודל לחיקוי לדורות הבאים. בנוסף לנרטיב הקפיטליסטי, מצוות רבות בתורה מבוססות על אדני הקפיטליזם. מצוות הצדקה המקראית יכולה לשמש כאבן בוחן לסוגיה. 

יש הטוענים כי מצוות הצדקה מהווה ביטוי ל"מדיניות רווחה". כך לדוגמא, בפסק דין של בית המשפט העליון בעניין "כיכר הלחם" (עע"מ 3829/04 ישראל טויטו ואח' נגד עיריית ירושלים), כב' השופט אליקים רובינשטין הסביר כי מצוות הצדקה המקורית תורגמה לחובה המודרנית של תשלום מיסים למדינה. רובינשטיין מודע לכך שמערכת המס מובילה לחלוקה מחדש של העושר במדינה ("צדק חברתי" כדבריו), ומכאן לא רחוקה הדרך למסקנה כי המסורת היהודית תומכת בסוציאליזם. בהתאם לעמדה זאת, מוסד הצדקה מהווה מכשיר משפטי המאפשר לשלטון לקחת בכוח את הקניין של הפרט לצורך העברה לציבור בכלל ולעניים בפרט. כפי שאסביר, דעתי בעניין זה שונה לחלוטין. 

מצוות הצדקה, כפי שעולה מן המקורות, היא ביטוי ל"חובה מוסרית" החלה על האדם הפרטי. מדובר בחובה שאינה יוצרת כל זכות אצל הזולת. במקרא נאמר: " "כי יהיה בך אביון באחד שעריך בארצך אשר ה' אלוהיך נותן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. כי פתוח תפתח את ידך לו... " (דברים טו: ז). הפרט, ולא החברה, נקראים ב"צו מוסרי" שלא להתעלם מ"אחיך האביון". 
בעקבות המקרא, מצוות הצדקה נתפסה ביהדות כמצווה השייכת לתחום הנקרא "איסור והיתר". בכוונה תחילה כלל רבי יוסף קארו את מצוות הצדקה בחלק "יורה דעה" בשולחן ערוך, העוסק בעיקרון בהלכות איסור והיתר, ולא בחלק "חושן משפט" העוסק בחובות משפטיות. 

זאת ועוד, מצוות הצדקה צמודה בדרך כלל למצוות ההלוואה לעניים, והדבר אינו סתמי. נראה כי המקרא מעדיף מתן הלוואה לעני מאשר צדקה רגילה. במקרא נאמר: "ואם כסף תלווה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך" (דברים כב: כד). על כך נאמר בגמרא: "אמר ר' אבא אמר ר' שמעון בן לקיש: גדול המלווה יותר מן העושה צדקה, ומטיל בכיס יותר מכולן" (שבת סג, ע"א). ואכן הרמב"ם פוסק כי הלוואה גדולה יותר מצדקה סתמית. הרציונל לכך הוא שבאמצעות הלוואה יכול העני (החייב להחזיר את ההלוואה) לקחת אחריות על עצמו, לעבוד קשה כך שלא ייהפך לנטל על החברה. 

דעתי היא, אם כן, שמצוות הצדקה אינה חובה משפטית המחייבת את הפרט לתת לזולת, וממילא אין כל הוכחה לכך שמצוות הצדקה או המסורת היהודית מגלמים מדיניות סוציאליסטית. החובה המוטלת על כל אדם באשר הוא אדם, היא לקחת אחריות אישית על עצמו ולא להיתלות בזכות שאינה-קיימת במסורת היהודית לקבל הטבות מאחרים. נראה כי במסורת היהודית נטועה התפיסה שלא ניתן להגשים ערכים של עזרה לזולת באמצעות כפייה. 

דווקא החובה של נטילת אחריות אישית מעוגנת היטב במסורת היהודית. כך לדוגמא, רבי עקיבא קובע "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" (שבת קי"ח ע"א). בדומה לכך נאמר: "לעולם ישכיר עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות" (בבא בתרא ק"י ע"א). מעניינת גם הקביעה בתלמוד: "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים" (ברכות ח ע"א). 

השיטה הקפיטליסטית 

השיטה הקפיטליסטית, או "מערכת החירות הטבעית" כפי שביטא זאת אדם סמית, היא שיטה כלכלית שהתפתחה באירופה בין המאה השבע עשרה והמאה התשע עשרה, המבוססת על הזכות של פרטים לבעלות פרטית על הקניין ולשימוש בו באופן חופשי מהגבלות שלטוניות. אדם סמית הסביר כי הכלכלה פועלת בצורה האופטימאלית כאשר אין מתערבים בה. הקפיטליזם מתבסס על כך שאנשים מגיבים לתמריצים ומקבלים החלטות המקדמות את האינטרסים שלהם. 

מבקרי הקפיטליזם טוענים כי שיטה זאת מתגמלת חמדנות ורדיפת בצע ובעיקר פוגעת בשוויון ומתאכזרת לעניים. יש הסבורים גם כי פעולות לקידום רפורמות כלכליות ויצירת תחרות במשק מתעלמות מהמחיר האנושי. הביקורת על הקפיטליזם הולידה את "כלכלת הרווחה" לפיה תפקיד הממשלה, בין היתר, הוא לפעול לחלוקה צודקת יותר של ההון, לעודד צמיחה באמצעות הטבות למגזרים שונים ולהשקיע בחינוך, רווחה ובבריאות של התושבים. מבקרי הקפיטליזם ביססו את עמדתם, בין היתר, על הטיעון הבעייתי של "כשל שוק", לפיו בשוק נוצרים כשלים המצדיקים את התערבות הממשלה. 

עיון מעמיק בסוגיה חושף את טעותם של המבקרים. הנני טוען כי נקודת המוצא של הקפיטליזם היא חברתית, וכי יישום מוצלח של עקרונות הקפיטליזם (דה-רגולציה, הפרטה והפחתת מיסים) ייטיב במיוחד עם "החלשים". דווקא מנגנון השוק, בניגוד לשיטות האחרות, עשוי לסייע לקבוצות החלשות. מבקרי הקפיטליזם המבססים את עמדתם על עקרון ההתערבות במקרה של "כשל שוק", מתעלמים מהתופעה של "כשל ממשלה"; הממשלה אינה יכולה לתקן את "העיוותים" בשוק, וכשהיא עושה זאת נגרמים עיוותים גדולים יותר. 

ניסיון העבר מלמד כי המעורבות הרבה של הממשלה בכלכלה, וכן ריבוי החוקים והרגולציה, מהווה כלי לשימור כוחם של מונופולים וחברות גדולות המונעות את כניסתן לשוק של חברות קטנות ובינוניות שעליהן הכלכלה יכולה להתבסס ולצמוח בצורה הטובה ביותר. התחרות החופשית מקדמת פיתוח וסחר במוצרים טובים יותר ובמחירים זולים יותר לצרכנים מאשר בכלכלה נשלטת-ריכוזית. הפחתת המסים מאפשרת לשוק הפרטי לעשות שימוש יעיל וטוב יותר בכסף. 

זאת ועוד, יישום השיטה הקפיטליסטית מונע אפלייתם של קבוצות מיעוט ומסייע, לדוגמא, להשגת שוויון הזדמנויות לנשים בחברה. פרופסור מילטון פרידמן מסביר כי ההיסטוריה מוכיחה שהשיטה הקפיטליסטית וההקפדה על החוקים הכללים של קניין פרטי אפשרו לקבוצות חלשות בחברה להתקדם יותר ממה שיכלו להתקדם בלעדיו. 

אמנם הקפיטליזם מוצדק כשיטה היעילה ביותר להקצאת משאבים במשק, אך היעילות הכלכלית והגדלת העושר הם רק תוצר לוואי של השיטה. השוק החופשי אינו מטרה אלא אמצעי לקידום חירויות הפרט כמו זכות הקניין והזכות לחופש החוזים. בהתאם לטיעון זה, מדינה המושתתת על כלכלה חופשית בה פועלים אפילו אנשים ותאגידים בלתי יעילים, היא מוסרית יותר וצודקת מכלכלה ריכוזית, שכן היא מבוססת על יחסים וולונטריים וחירויות הפרט נשמרות בה. כפי שהסביר הפילוסוף הדגול רוברט נוזיק, שיטה כלכלית הלוקחת בכוח מהעשירים ונותנת לעניים היא בלתי מוסרית היות והיא פוגעת בחירויות הפרט. 

בתיאוריה, משק סוציאליסטי צודק יותר, שכן הוא גורם לחלוקה מחדש של העושר וחותר לצמצם פערים בין עשירים לעניים, אלא שבפועל כולם נפגעים; התוצאה של משק ריכוזי היא פחות יוזמה, חוסר יעילות והעדר תמריצים לחידוש והמצאות. 

כלכלה ריכוזית מחייבת העדפת ערכים מסוימים על פני האחרים, ובאופן בלתי נמנע מופלים אזרחים עם אינטרסים שאינם בעדיפות עליונה. כך נוצרים קונפליקטים חברתיים. שוחרי הזכויות החברתיות הדורשים מהממשלה מעורבות יתר ואספקת "מינימום של קיום בכבוד", פוגעים בחברה בכללותה ובזכותם של כלל האזרחים לקיום מקסימאלי! 

אכן שיטת השוק אינה מיטיבה עם אלו שהורגלו לקבל הטבות ממשלתיות, אלו שאינם יוזמים ואינם מייצרים רווחים, אך היא מעודדת את הפרודוקטיביים. כך יכולת הייצור הלאומית תגדל, דבר אשר יגרום לצמיחה מואצת של המשק. מפירות הצמיחה ייהנו, ללא ספק, גם אלו שהשפעתם על כוחות השוק מצומצמת. 

משק המתנהל בהתאם ל"חוקי היצע וביקוש" יגרום בהכרח למי שיעיל, להצליח. בישראל לעומת זאת, נטל המיסוי הגבוה (והפרוגרסיבי במידה רבה), הרגולציה הכבדה והמעורבות הממשלתית גורמים לכך שרבים אינם מפיקים את מירב התועלת או במקרה הגרוע "יוצאים מהמשחק". שיטת התמיכות הישראלית לתעשייה ולעניים גורמת לפירמות כושלות לשרוד ואזרחים נתמכים אינם יוצאים ממעגל העוני. 

מדיניות הרווחה של הממשלה גורמת לאנשים רבים, בטווח הקצר, להחליף הכנסה מעבודה בקבלת קצבאות מהממשלה. הוגה הדעות הצרפתי קלוד באסטיה היטיב להגדיר מצב זה באומרו כי "המדינה היא הפיקציה הגדולה שבאמצעותה הכול חיים על חשבון כל השאר". מדיניות הרווחה גורמת, בטווח הארוך, להתקבעות מדיניות הקצבאות ולטיפוח תפיסת עולם שהעניים הם קורבן של כוחות השוק ואין הם אחראים על מצבם. 

התנהגות מוסרית מחייבת את הפרט לדאוג לעצמו. הבחירה של אנשים מסוימים להיות לנטל על אנשים אחרים, תוך ציפיה שהממשלה תתחב את ידה אל כיסם של משלמי המיסים לצורך זה, אינה מוסרית. למעשה, קיומה של מדינת הרווחה מנטרלת מראש את אפשרות פיתוחה של אוכלוסיה עצמאית מבחינה כלכלית. 

העוני הוא מצב מחפיר, אך מדובר בדרך כלל במציאות זמנית ורבים יכולים להתגבר על העוני בכוחות עצמם. במיוחד הדברים אמורים ביחס לצעירים חסרי עבודה ועובדים שפוטרו ומחפשים עבודה. הדאגה והרצון להצליח מזינים את הכוחות וממריצים אנשים למצוא פתרונות. אכן, יש גם עוני אמיתי שקשה להיחלץ ממנו, אך זהו רק חלק קטן מהבעיה. רבים ממקבלי הקצבאות יכולים וצריכים להתמודד עם המצב שלהם. הם היו עושים זאת ללא קבלת הקצבאות מהמדינה. אולם, כאשר הממשלה מעניקה תמיכות, יש בכך "איתות" למקבלי ההטבות שאין מצפים מהם לדאוג לעצמם. 

בעיית היסוד היא אם כן שהממשלה, במקום לטפח את תחושת האחריות והמחויבות האישית, מעודדת בטלה ותלות של מקבלי ההטבות בתמיכות. כך יוצא שמדיניות הרווחה והתמיכה העצומה גורמים להנצחת תלות מתמשכת ומעצימים את מעגל העוני. השוק אינו יוצר את האי-שוויון והעוני, אלא דווקא ההתערבות הממשלתית (רגולציה, חקיקת המגן, הפיקוח על המחירים וכו') היא היוצרת את האי-שוויון והעוני. 

הפרדוקס הוא שדווקא החלשים בחברה נענשים מקיומה של מדינת הרווחה, כמו במקרה של חוק שכר המינימום הגורם לפיטורי עובדים, מקשה על המפוטרים להתנתק מהתלות בתשלומי הרווחה ולהשתלב בשוק העבודה ויוצר העדפה לעובדים מיומנים על פני הפחות מיומנים. פרידריך האייק, מחשובי ההוגים של המאה ועשרים וממייסדי "האסכולה האוסטרית", חזה לפני יותר מחמישים שנה את העיוות המרכזי של מדינת הרווחה - הבטחה של דבר שאינו ניתן לקיים. האייק טען כי הניסיונות לקדם את עקרונות הצדק החברתי מוליכים בהכרח לאי שוויון גדול יותר. בספרו "חוק, חקיקה וחירות" האייק הגדיר את הצדק החברתי כ"אמונה טפלה". 

אם רוצים באמת "לטפל" בסוגיית העוני, יש לתבוע מאנשים לקחת אחריות על עצמם ועל בני משפחתם. רבים מהאנשים מתחת לקו העוני של הביטוח הלאומי יתמודדו עם מצבם בדרכים מגוונות, עם יאותתו להם שמצפים זאת מהם. העושר חשוב להצלחה בחיים, אך ישנם נתונים אישיים אחרים החשובים לא פחות, כמו אישיות, כריזמה, רצון טוב, כישורים שכליים ויכולת פיזית. 
באותם מקרים יוצאי-דופן של עוני, שלא ניתן לדרוש את קבלת האחריות האישית, יש מקום לפתרון באמצעות המשפחה והתארגנויות וולונטריות של עזרה הדדית. למעשה, מדינת הרווחה היא זו שדחקה הצידה את תפקיד המשפחה ו"הקהילה", וקעקעה את רוח ההתנדבות וחוש האחריות. כאשר נטל המס גבוה (לצורך מימון מדינת הרווחה), ההכנסה הנותרת פנויה לצרכי צדקה וסיוע הדדי מצטמצמת. 

לסיכום, הכלכלה הסוציאליסטית מדכאת את הפיתוח של הנתונים האינדיבידואליים האישיים, ואילו כלכלת השוק מאפשרת גם לעניים ולחלשים בחברה ליהנות מחירות, לממש את הפוטנציאל שלהם ולהתקדם אל עבר השגת עצמאות כלכלית. ראוי לה לשיטה הקפיטליסטית לחדור לאתוס הישראלי, ומאוחר יותר להתבסס בכלכלה, הן מפני ששיטה זאת נטועה במסורת היהודית, והן מפני שהשיטה הקפיטליסטית נחשבת כמוסרית ביותר. 

ד"ר אבי נוב הוא עו"ד בתחום המיסוי הבינלאומי ומרצה במכללות למשפטים. 

פורסם לראשונה באתר "אנוכי" – תלמידי הפילוסופיה של איין ראנד בישראל

עודכן לאחרונה ב שני, 04 דצמבר 2017 19:18
הוסף תגובה