אתמול, 1 במאי, היה יום השואה אצלנו. לא יום שמתאים לדבר בו על 1 במאי. 

אז אכתוב היום [2 במאי] על 1 במאי. 
מן הראוי היה להפוך יום זה באופן רשמי, ליום הזכרון לקורבנות הקומוניזם. הקומוניזם היה, ללא ספק, השואה הגדולה ביותר של האנושות [להבדיל מהשואה של עמנו]. שואה שנמשכת עדיין בקובה וצפון קוריאה. והסכנה של האידיאולוגיה הקומוניסטית לא חלפה - היא חזקה ונפוצה כמו תמיד. [תודה לאיליה סומין - מאמר באנגלית]. 

במאמר קצר משנת 2005 של איש מדעי המדינה רודולף רומל, מומחה לקורבנות הקומוניזם, הוא מעריך את כמות הנרצחים, בהערכה זהירה: כ- 110 מיליון. המספר הזה גדול בהרבה מהמספר הכללי של ההרוגים במלחמות הנוראיות של המאה ה-20, או קורבנות המשטרים הרודניים הלא-קומוניסטים. קורבנות הקומוניזם נפלו במשך כמעט כל המאה ה- 20 [1900-1987], ובכ- 30 ארצות שונות בעולם, מדרום אמריקה [קובה, ניקרגואה], דרך אירופה [רוסיה, כל מזרח אירופה] ועד אסיה [סין, וויטנאם, קמבודיה] - תופעה מדהימה בהקפה המזעזע. מלבד הנרצחים, יש לדבר על הסבל, דיכוי ועוני משווע ממנו סבלו כל מאות המליונים [מיליארדים] שחיו את חייהם תחת משטרים קומוניסטיים. 

והסכנה לא חלפה. לכן מן הראוי לעשות יום זה ליום אזהרה והתראה נגד כוחה הרודני והדורס של המדינה והשתלטותה חסרת המעצורים על הכלכלה החברה והאנשים, בדיוק כפי שיום השואה בא להתריע נגד סכנות הגזענות והאנטישמיות. 

יעקב