כותרות גדולות מכריזות "היסטוריה – סין מבטלת את מדיניות הילד האחד". מאז 1979 התירה ממשלת סין לכל זוג להוליד רק ילד אחד. עכשיו הם הודיעו על שינוי המדיניות –המדינה תתיר כעת הולדת שני ילדים .

זהו שינוי מספרי, ושינוי קוסמטי – לא שינוי מהותי, רעיוני, מחשבתי. סין הייתה ונשארה מדינה קומוניסטית – המבוססת על האידיאולוגיה הקומוניסטית-מרקסיסטית. האידיאולוגיה הזו כופרת בהיות האדם (כפרט) ישות עצמאית, בעלת ייחוד וזכויות. רק הקולקטיב קיים, והקולקטיב – המיוצג על ידי המדינה. המדינה היא הריבון, היא האלוהים. הפרט הוא גרגיר אבק, חסר חשיבות וזכויות, הוא לא-ישות, הוא כלום, לא קיים.

סין אומנם סטתה סטייה מהותית מהאידיאולוגיה המרקסיסטית, בזאת שהתירה בעלות פרטית על אמצעי הייצור, בעצם בעלות פרטית על כל דבר חומרי. בכך היא יצרה כלכלה מאד קפיטליסטית ומאד פורייה ומצליחה. אבל סין רחוקה מלהיות מדינה של כלכלה חופשית – מרבית החברות הגדולות והבנקים הם ממשלתיים, והממשלה עדיין מנהלת את הכלכלה מלמעלה, עם תכניות חומש. היא לא שינתה את האמונה הבסיסית והעיקרית של המרקסיזם – המדינה מעל לכול, והאדם, כפרט חסר חשיבות, חסר זכויות, חסר ערך.

הדבקות האידיאולוגית באפסות האדם מתבטא גם בהחלטה החדשה להתיר לזוגות להביא שני ילדים – לעומת ילד אחד בעבר. במדינה חופשית, המאמינה בעליונותו של הפרט, ובזכויותיו – עניין המשפחה, יחסי בני הזוג והילודה הוא כולו בתחום ההכרעה הבלעדית של הפרט. זכותו של הפרט לחיות מבלי שמישהו – בייחוד לא המדינה – יכתיב לו את התנהגותו בעניינים פרטיים אלה. זכותו של הפרט לחתור לאושרו בדרכו שלו, ללא הפרעה וכפייה מצד אחרים. עיקרון זה, הסותר את הגישה הקולקטיביסטית–קומוניסטית לא מקובל על מנהיגי סין.

את החוק הראשון, הדרקוני, בדבר ילד אחד – הנהיג רודן סין, דנג שאופינג, ב- 1979 מתוך רצון להקל על העוני הנוראי של הסינים. הוא חשב שהעוני נגרם על ידי ריבוי האוכלוסייה (באותו זמן – ממוצע הילדים למשפחה היה 3), ובעיית העוני תיפתר אם יהיה פחות ילדים (ופחות אנשים). האנשים היו לדעתו הבעיה – והפתרון – להקטין את כמות האנשים, בכוח. כמו הקומוניסטיים בכל הארצות (בייחוד ברה"מ) עסקו גם הסינים ב"פתרון" בעיית "האנשים" (העוני) על ידי רצח של עשרות מיליוני בני אדם, וכאשר זה לא הספיק ולא שיפר את העוני – החליטו על אכיפת חוק הילד האחד. זו שיטה אכזרית של פלישה לבטן האישה, ביצוע הפלות בכפייה, ורצח האנשים בטרם נולדו. הכול בשם "טובת הכלל" ועל סמך החוכמה האינסופית והסמכות האינסופית של "המדינה" – כלומר של הרודן התורן, שהוא, בשם המדינה, האלוהים.

בברה"מ נלחמו בבעיית העוני, והמחסור בדיור, באותה שיטה – שליחה של עשרות מיליוני בני אדם למחנות של עבודות כפייה בסיביר (לגולאג), ולמוות. הרצח שימש כמכשיר להקלה של מצוקות כלכליות, מתוך אמונה אידיאולוגית שבני האדם (רבים מהם) מיותרים, והעושר והאושר יגיעו כאשר ידללו את האנשים, ויהיו פחות אנשים.

הם לא הבינו שהעוני נובע בדיוק מהשיטה הקומוניסטית – שיטה שמרכזת את כל הסמכויות בידי רודן אחד, ולא מאפשרת לבני אדם לפעול בצורה חופשית למען התפתחותם ורווחתם. הם לא הבינו שהעוני הוא תוצאה ישירה של השיטה  שלא מאפשרת לבני האדם לפעול ולהתקיים בכוחות עצמם. דנג שיאופינג הבין זאת במקצת, והנהיג את הרפורמות הקפיטליסטיות בסין, שהתירו לאנשים פעילות כלכלית יותר חופשית (ובעלות על קניין), יחד עם זאת הוא הנהיג את מדיניות הילד האחד, כי חשב שגם זה יעזור. מיותר לציין שכל האנשים ה"מתקדמים" במערב (השמאל) מחאו כפיים והריעו תרועות גדולות של תמיכה במדיניות ה"חכמה" וה"מתקדמת" (והאכזרית בצורה קיצונית) של ילד אחד.

לחוק הילד האחד היו גם תוצאות "לא צפויות", "לא מכוונות" – unintended consequences –  כמו שיש לכל שיגעון. התוצאה היא שבסין, היום, יש אוכלוסייה מזדקנת, ואין מי שיתמוך בזקנים – אין מי שיעבוד ויחזיק את מערכת הכלכלה והייצור. מעריכים שעד שנת 2050 יהיו יותר זקנים בסין מאשר צעירים. יש גם חוסר איזון בין נשים לגברים. יש בסין 25 מיליון יותר גברים מאשר נשים – זה נובע מכך שהמשפחות העדיפו שהילד האחד שלהם יהיה בן ולא בת. כל הגברים האלה נידונו לחיי בדידות ללא יכולת להקים משפחה. [הם ייאלצו לאמץ את האופנה המערבית של נישואים חד מיניים].

גם כאשר הבינו את הבעיות המעשיות (מעבר לבעיית האכזריות מהותית) של חוק הילד האחד, לא נסוגו הסינים מהעמדה המרכזית – האידיאולוגיה הקולקטיביסטית, והותירו על כנו את העיקרון שהמדינה מעל לכל, והמדינה תתערב בנעשה ברחמה של האישה, והמדינה תקבע הכול. הם רק מתירים עכשיו, ברוב טובם ורוחב ליבם – הם מתירים ללדת שני ילדים. אחרי הילד השני – חזרה להפלות, בכוח.

כל הפרשנים המלומדים והחכמים במערב – המסבירים את  הסיבות לשינוי החוק מילד אחד לשני ילדים (הזדקנות האוכלוסייה). איש מהם לא כותב על האכזריות הקיצונית של התערבות המדינה בענייני המשפחה, על הכפייה הכוחנית הזוועתית נגד האדם, על האופי הרצחני של הקולקטיביזם הקומוניסטי. איש מהם לא מבין בכלל את הבעיה המהותית ולא מגנה את האידיאולוגיה הקולקטיביסטית העושה מהמדינה אלוהים ומהאדם אפס. איש מהם לא מבין שזו בעיה של זכויות אדם, וזכויות הפרט – ולא בעיה של "מה טוב למדינה".

יעקב